ברור לכל בר דעת שיישום תוכנית "ההתכנסות" החד צדדית של ראש הממשלה לא יוביל לשקט ויציבות באיזור בטווח הארוך. תוכנית זו הנה תולדה של פשרה לא ראויה בין שאיפת השמאל לפינוי כל ההתנחלויות ומאווי הימין לשליטה בשטחים הפלסטינים. ברקע, מובילי ההתנתקות וההתכנסות העלו את הטרור הפלסטיני וה"בעיה הדמוגרפית" כסיבות המרכזיות להקמת מחסום ההפרדה ופינויים של ישובים יהודים הנמצאים מעבר למחסום זה.
הסיבות האמיתיות קשורות יותר בראייה פוליטית קצרת טווח את הסכסוך הישראלי פלסטיני: הפרטנר האמיתי, של אותם מדינאים כושלים, לקידום היוזמות מעולם לא היו הפלסטינים, כי אם הפטרון האמריקאי. אולם ההתעלמות מהפלסטינים הנה חלקית בלבד – הם קיימים בתודעתם של פרס, אולמרט, ברק וכו' רק כגורם מאיים ולא כשותף אפשרי לדו-קיום ארוך טווח ולכן היוזמות המדיניות האחרונות אינן יותר מתגובה לכאורה הכרחית, כמעט אוטומטית, מצידם להראות לציבור הבוחרים פעילות מדינית כל שהיא נוכח התפרצותה של ההתקוממות הפלסטינית באוקטובר 2000.
מכיוון שקיים אינטרס משותף לישראלים ופלסטינים כאחד לכך שהחיים המשותפים בינינו ובינם יהיו נורמלים ככל האפשר לתקופת זמן, שתעלה לאין שיעור אפילו על אורך חייו הפוליטי של שמעון פרס, דרושה חלופה שפויה לפתרון קבע מדיני.
תקדים פינוי עזה הראה שארצות הברית איננה יכולה ורוצה לשלם עבור פינוי מתנחלים ויוצרת טראומה ונזק אישי כבד למפונים. עלות פינויים הכפוי של עשרות אלפי מתנחלים איננה כלכלית וגם לא עומדת בשום מבחן מוסרי – במיוחד לאור העובדה שמנהיגים ערבים, דוגמת חבר הכנסת איברהים צרצור ואבו מאזן לפני שנבחר לנשיא הרשות, הביעו תמיכה באי פינויים של מתיישבי יו"ש. מנגד, מדיניות הכתרים והסגרים שהתחיל בה אריאל שרון, המועצמת לדרגה של התאכזרות בלתי אפשרית כלפי האוכלוסייה הפלסטינית בסיוע מחסומי ההפרדה, פוגעת בסיכוי להגיע לדו-קיום בין ישראל והפלסטינים.
החרדה הלא רציונלית מ"תקדים דרום אפריקה" גורמת לחשיבה מדינית מונוליטית בקרב האליטות ולאי קיומו של דיון ציבורי בתוכניות מדיניות חלופיות כמו הקמת פדרציה על-מדינתית עם הפלסטינים תושבי השטחים הכבושים. מכיוון שהחשש מישות מדינית דו-לאומית הנו אמיתי וקיים גם בקרב פלסטינים עדיף שהחיבור בין ישראל למדינה הפלסטינית יהיה הדרגתי – בתחילה יתקיימו זה לצד זה שתי המדינות כשהגבול יהיה הקו הירוק. ההגנה על התיישבויות ביו"ש תעשה מתוך הישובים עצמם והפלסטינים יקבלו פיצוי קרקעי (לא חילופי תושבים) כפיצוי על אי-פינוי היישובים.
בשלב השני, יוקם פרלמנט משותף יהודי-ערבי שיהווה את התשתית לפדרציה הישראלית פלסטינית. על מנת למנוע מצד אחד להגיע לשליטה על הצד השני תוך ריסון הקונפליקט האתני בפוליטיקה הפדרלית רצוי מאוד שתוגבל האפשרות לקיום מפלגות על בסיס אתני. ברם, מגבלה זו צריכה להיות גמישה מספיק כך שהסכסוך הישראלי-פלסטיני לא יוזנח בבית המחוקקים המשותף. כדי להבטיח התכנות ויציבות משטרית דרוש שגם מספר המפלגות יוגבל.
איחוד המדינות אמור לתרום לכלכלתן, בין השאר ביצירת עשרות אלפי מקומות עבודה לישראלים שיהיו מעורבים בפיתוח הכלכלה הפלסטינית. שכר העבודה הנמוך יחסית של הפלסטינים ונגישותם למוסדות להשכלה גבוהה יהוו יותר מפוטנציאל גרידא לפיתוח כלכלי מואץ ברגע שהסיבות לסכסוך הישראלי-פלסטיני יהיו פחות רלבנטיות.
פערים קטנים יותר בין הכלכלות יאפשרו יציבות שלטונית בין הים לירדן. אולם קיימים שני תנאים מוקדמים לכך : יצירת זיקה בין זכותם של היהודים לעלות לישראל לבין זכותם של הפלסטינים לשוב לפלסטין, של חלקם גם לישראל וגיוס הדרגתי של פלסטינים לצבא.
* הכותב שירת כקצין תכנון במטה הכללי, אג"ת.
